מתי מותר לקזז

קיזוז הוא מכשיר רב עוצמה, אין ספק בכך. זוהי בעצם דרך של עשיית דין עצמי ולכן בתי המשפט מפרשים אותה בצמצום. מאוד מפתה לבצע קיזוז – מי שהצדק עימו, לדעתו כמובן, יעדיף שלא להגיש תביעה – הליך ארוך ויקר – אלא לקזז את המגיע לו מסכומים שהוא חייב בהם למשל למשכיר דירתו, או מסכומים שהוא חייב לשלמם – למשל לועד הבית בו הוא גר – וכך להעביר את הבעיה לצד השני, כדי שהוא יאלץ להגיש תביעה ולנהל הליך יקר וארוך.

מתי מותר לקזז? לקיזוז יש שני מקורות אפשריים: האחד קיזוז עפ"י זכות קיימת בהסכם; השני קיזוז מכוח החוק. כפי שתראו זכות הקיזוז מכוח החוק היא מסוייגת ומוגבלת לתנאים מאוד מוגדרים ומסויימים. לכן כל אימת שיש אפשרות לכך, כדאי להכליל בהסכם זכות קיזוז ואז תוכנה ויכולת ישומה יהיו רחבים יותר. בהקשר אחר – בו אנו למשל עלולים להימצא בחוב כלפי בנק (שמלווה לנו כסף) אנו נשמח פחות לגלות את זכות הקיזוז בהסכם והבנקים יודעים יפה לעגן זכות זו בניסוח רחב ושלא לטובתנו.

קיזוז מכוח החוק סעיף 53 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973 וסעיף 20 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א – 1970, קובעים את זכות הקיזוז הסטטוטורית. סעיפים אלו דנים בחיובים כספיים או בחובות שצדדים חבים זה לזה. תנאי לקיזוז שכזה הינו שהחובות המקוזזים יהיו הדדיים. דרישת ההדדיות מתייחסת לזהותם של הנושה והחייב שהם הצדדים לפעולת הקיזוז, כלומר – כל אחד מצדדים אלו צריך להיות החייב והנושה של הצד השני. כאשר מבקש חייב לקזז מחובו לנושה מסויים, חוב שהוא חב לצד ג' אחר, אזי לא מתקיים תנאי ההדדיות ולפיכך לא תהיה לחייב, במקרה זה, זכות קיזוז.

פעולת הקיזוז על-פי סעיף 53 הנ"ל יכולה להתבצע בשני מצבים: האחד – קיזוז בין שני חיובים קצובים (קרי סכום החוב קצוב ומסויים ולא מדובר בחוב מוערך או כללי). השני – קיזוז של חיובים כספיים, אף אם אינם קצובים, ואשר הצדדים חבים זה לזה מתוך עסקה אחת, נניח הסכם לשיפוץ דירה. ברור כי כאשר מדובר על חיובים קצובים בין צדדים, אזי ניתן לקזזם אף אם הם אינם נובעים מאותה עסקה.

המונח "עסקה אחת", לצורך העלאת טענת קיזוז לגבי חיובים שאינם קצובים, כאמור לעיל, אינו מונח ברור מאליו. ההלכות שנקבעו לצורך הגדרתו של מונח זה הם עקרוניות וכלליות, כאשר ביהמ"ש העדיף להצמד לנסיבות הספציפיות של המקרה שעמד בפניו. עוד נקבע, בע"א 377/82 התעשיה האוירית לישראל בע"מ נ. צור גת חברה לפיתוח ולגידור פ"ד מב(2) 732, כי לא מספר ההסכמים הוא הקובע אם המדובר בעסקה אחת או בעסקאות שונות וכי גם הסכמים אחדים יכולים להוות עסקה אחת, והכל תלוי בתוכנם של ההסכמים. בהמשך פס"ד זה אומץ מבחן כללי ולפיו עסקה, לצורך סעיף 53, הינה מצב עובדתי-מסחרי היכול לשמש יסוד לצמיחת עילות וטענות משפטיות.

בע"א 725/87 חברת ביר טל סחר מזון בע"מ נ. חברת אוליבקס בע"מ פ"ד מד(1) 180, נקבעה הגדרה שונה למונח "עסקה אחת", ולפיה מונח זה משמעו עסקה מסחרית העומדת בפני עצמה, הניתנת לניתוק מסחרי מעסקה אחרת שבין אותם צדדים, גם אם קיימת מסגרת עסקית רחבה יותר בינהם. בספרו של מ. מאוטנר, דיני חיובים – חלק כללי, נאמר כי חיוביהם של חייב ונושה ייחשבו כנובעים מתוך "עסקה אחת" בגדר סעיף 53, אם קיים קשר עובדתי הדוק יחסית בין חיובו של החייב כלפי הנושה ובין חיובו של הנושה כלפי החייב.

קיזוז בין צדדים לשטר תחולתו של סעיף 53 הנ"ל בסוגיית העלאת טענת קיזוז בין צדדים לשטר (כגון למשל המחאה) נדונה בפירוט ברע"א 6250/98 Nornland papier AG נ. מפעלי ייצור והוצאה לאור (ירושלים) מ.ס.ל. בע"מ (לא פורסם). הנשיא ברק קבע בפס"ד זה כי על החיוב השטרי חלים גם דיני הקיזוז, ולפיכך – חיוב שטרי, ככל חיוב כספי, ניתן לקיזוז ויחולו עליו דיני הקיזוז הרגילים. עוד נקבע בפס"ד זה כי ניתן לקזז כנגד החיוב השטרי כל חוב כספי, בין קצוב ובין שאינו קצוב, ולפיכך רשאי מושך השטר או עושה השטר, לקזז כנגד הנפרע פיצויים לא קצובים המגיעים לו בגין הפרתה של עסקת היסוד ובלבד שהחיוב השטרי ועסקת היסוד הם עסקה אחת. לעומת זאת – אם החיוב השטרי והחוב הכספי אינם מתוך עסקה אחת, אזי הם ניתנים לקיזוז רק אם החוב הכספי הוא קצוב.

בר"ע 21133/99 שדות ים מרצפות שיש קיסריה נ. מפעלי דגן בלוקים וחומרי חציבה (לא פורסם), נקבע כי מרגע ששטר חוב נעשה להבטחת התחייבויותיו של צד להסכם על-פי אותו הסכם, אזי גם אם נגדיר את ההסכם כהסכם מסגרת, הרי שיש לראות בשטר החוב ובהסכם בגדר "עסקה אחת" במובן סעיף 53 הנ"ל, קרי יראו את שני החיובים – השטר ועסקת היסוד, כעסקה אחת. סוגיית השפעת המחאת זכות על טענת קיזוז של חייב מוסדרת בסעיף 2(א) לחוק המחאת חיובים הקובע כי: "המחאת זכות אין בה כדי לשנות את הזכות או תנאיה ולחייב יעמדו כלפי הנמחה כל הטענות שעמדו לו כלפי הממחה בעת שנודע לו על ההמחאה". בע"א 5717/91 מליבו ישראל בע"מ נ. אז-דז טרום (1973) בע"מ פ"ד נ(2) 685, נפסק כי סעיף 2(א) לחוק המחאת חיובים, אינו מונע מהחייב להעלות נגד הממחה, טענות הגנה הנובעות מתנאי החוזה שעל=פיו הומחתה הזכות, וזאת גם אם טענות אלו התגבשו לאחר שנודע לו על ההמחאה.

הודעת קיזוז לצורך קיומו של הקיזוז על-פי סעיף 53 הנ"ל, תנאי הוא כי תינתן הודעה על הקיזוז, ע"י הצד לחוזה הטוען לקיזוז זה, למשנהו. בע"א 636/89 כחולי ואח' נ. בנק ברקליס דיסקונט פ"ד מה(3) 281, נפסק כי אין הכרח שההודעה על הקיזוז תהיה בצורה פורמלית מסויימת, אם לא הותנה במפורש בחוזה בין הצדדים שההודעה תלבש צורה כזו, וכי ההודעה יכולה להיות אפילו ע"י הבעת רצון לקיזוז המופנית כלפי הצד האחר, ובלבד שההודעה תגיע לידי הצד האחר והכוונה לקזז תעלה ממנה.

מכאן שבנסיבות מתאימות, אפילו התנהגות יכולה להוות הודעה מספקת. כמו כן נקבע כי הגשת בקשת רשות להתגונן, כשאחת מטענות ההגנה היא טענת קיזוז, מהווה הודעה מספקת על מימוש זכות קיזוז ובלבד שטענת הקיזוז תהיה מפורטת כראוי. כאמור לעיל, טענת קיזוז מהווה טענת הגנה ואולם אין די להעלות טענת קיזוז באופן סתמי ולטעון באופן מעורפל אודות חובו של התובע או נזקים שגרם אלא יש לפרט את טענת הקיזוז כפי שמפרטים טענה לחוב או לנזק. קרי – טענת הקיזוז חייבת לפרט את הסכום אותו נטען כי יש לקזז וכן להציג במדוייק את כל מערכת הנתונים אשר עליהם היא מבוססת. טענת קיזוז מפורטת עשויה, לכשעצמה, להצדיק הענקת רשות להתגונן בתביעות שהוגשו בסדר דין מקוצר.

חוקים אחרים זכות הקיזוז מעוגנת בחוקים נוספים דוגמת סעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל, החל גם בעניין פירוק חברות וזאת מכוח סעיף 353 לפקודת החברות. יודגש כי זכות הקיזוז בפשיטת רגל ובפירוק חברה, שהינו קיזוז בטוחתי, שונה מהותית מהקיזוז אשר בחוק החוזים ואשר הינו קיזוז אזרחי. ההבדל הבולט הוא לעניין אופן הביצוע והשלכותיו של הקיזוז. הקיזוז האזרחי הוא פעולה משפטית חד-צדדית, המשתכללת באמצעות משלוח הודעה מהצד המעוניין בקיזוז לצד השני. הוא משמש למניעת תביעות מיותרות ע"י עריכת חשבון מאוחד ומתואם של החובות ההדדיים ותוצאתו היא סילוק חיובו של המקזז.

לעומת זאת, בפשיטת רגל ובפירוק חברה, אין בד"כ מקום לפעולות חוץ-שיפוטיות העשויות להשפיע על היקף הנכסים שיחולקו לנושים, כפי שמשפיע הקיזוז. יודגש כי אין ספק שהפעלת זכות הקיזוז ע"י נושה מסויים פוגעת בהכרח בנושים האחרים שאינם בעלי חובות הדדיים הניתנים לקיזוז גם כן, שכן ע"י הקיזוז אוכף הנושה המקזז את מלוא חובו, על-חשבון הדיבידנד המשתלם ליתר הנושים. יחד עם זאת, דווקא בנסיבות הנ"ל ישנה הצדקה רבה יותר לקיזוז מאשר בדין האזרחי הרגיל וזאת בכדי למנוע אי-צדק שעלול להיגרם לנושה בעל חוב הניתן לקיזוז, במידה שיחוייב לשלם לנאמן בפשיטת הרגל או למפרק את מלוא החוב, בעוד הוא, הנושה, נאלץ להסתפק בדיבידנד חלקי בלבד.

אשר על כן, משקף סעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל את האיזון ההכרחי בין היתרון שקם לנושה המפעיל את זכות הקיזוז לבין הפגיעה ביתר הנושים, באופן שקיומה של זכות הקיזוז הותנתה בשורת מגבלות: ראשית, הקיזוז אפשרי רק אם קיימים בין פושט הרגל לבין הנושה, אשראי, חוב או עסק הדדי. שנית, שהחוב של הנושה הינו חוב בר הוכחה, קרי שהוא ניתן להיתבע בהליך של תביעת חוב. ושלישית, שחובו של פושט הרגל לנושה, נוצר לפני שנודע לנושה על מעשה פשיטת הרגל והחובות ההדדיים נוצרו לפני מתן הצו לכינוס נכסים. המגבלה השלישית נועדה, למעשה, למנוע "שיפור עמדות" ברגע האחרון ע"י הנושים, ולפיכך לא יובאו בחשבון, לעניין הקיזוז, עסקאות שנכרתו תוך ידיעה ספציפית על מעשה פשיטת הרגל או לאחר מתן הצו לכינוס נכסים, המוחזק כמצוי בידיעת הכלל.

כאמור לעיל, אומצה הוראה זו, בשינויים המחוייבים, גם בדיני החברות הכלליים, כאשר המועד הקובע הוא מועד מתן צו הפירוק, וזאת בניגוד לדין הכללי על-פיו מיוחס מועד פירוק החברה ליום הגשת בקשת הפירוק. יחד עם זאת יצויין כי עשויות לקום נסיבות בהן תהא הצדקה להגבלת זכות הקיזוז למועד מוקדם יותר, לדוגמא – כאשר עם הגשת בקשת הפירוק הזדרזו חייבי החברה לפעול ליצירת חובות ברי קיזוז כנגד חובותיהם ובטרם יינתן צו הפירוק.