אחריות העירייה לנזק בתחומה

באופן טבעי ידועים לנו חובותינו כאזרחי המדינה, כלפי רשויות העירייה, כלפי המדינה וכו', אך מעטים מאתנו מודעים לזכויותינו.

במאמרנו זה נתמקד באחת מהן. באחריותה של העירייה כלפי האזרח, במידה והאזרח/ית נפגע/ה מרשלנות העירייה כלפיו. מדובר בנזקי גוף, פגיעות שנעשו כתוצאה מרשלנות העירייה, נפילה לבור, ליקויים בכביש, מדרכה משופעת (ללא שילוט והתראה כל שהיא כמובן)… וכיוצ'ב.

הנושא די ברור בין בחקיקה ובין בפסיקה, ולאחרונה אף יותר. כמובן תלוי כל מקרה לגופו. נחדד מעט את העקרונות והעילות המשפטיות האפשריות שיש לאזרח הן בחקיקה והן בפסיקה.

הסעיפים הרלוונטיים בחוק
סעיף 235 לפקודת העיריות, מגדיר את אחריות העירייה כך:
בעניין רחובות תעשה העירייה פעולות אלה: … (2) תדאג לתיקונו, ניקויו, הזלפתו, תאורתו וניקוזו של רחוב שאינו רכוש הפרט; (3) תמנע ותסיר מכשולים והסגת גבול ברחוב; …(5) תנקוט אמצעי זהירות נאותים נגד תאונות בשעת בנייתם או תיקונם של רחובות, ביבים או תעלות".

חוץ מסעיף 235 לפקודת העיריות הנ"ל, המגדיר את אחריות העירייה כלפי האזרח, יש לזכור כי בפקודת הנזיקין ישנם סעיפים רלוונטיים למקרים מעין אלה.
סעיפים 35-36 לפקודה, מגדירים זאת כך:

רשלנות
35. עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות … או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח-יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות – הרי זו התרשלות; … והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה.

חובה כלפי כל אדם
36. החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף.
ובהמשך בנוסף בסעיף 38 לפקודה, הגדיר זאת המחוקק כך (ההדגשים אינם במקור: י.ג.):
38. בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי דבר מסוכן, למעט אש או חיה, או על ידי שנמלט דבר העלול לגרום נזק בהימלטו, וכי הנתבע היה בעלו של הדבר או ממונה עליו או תופש הנכס שמתוכו נמלט הדבר – על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי הדבר המסוכן או הנמלט התרשלות שיחוב עליה.

בנוסף על כל אלה, ישנו סעיף 41 לפקודה אשר לא מותיר שום ספק, אודות כל דבר שהוא באחריותה המוחלטת של הרשות, וכי אם הדבר מעיד על עצמו, חובת ההוכחה מוטלת עליה. הרי לשון החוק:

חובת הראיה ברשלנות כשהדבר מעיד על עצמו
41. בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה – על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה. (תיקון התשנ"ב).

הרי לנו בדין כמה סיבות לאחריותה של העירייה כלפי הנפגע. או מדין פקודת העיריות, או מדין רשלנות, או משום שהדבר מעיד בפני עצמו.

בפסיקה
בפסק דין ת.א. 1973/74 גור בן ציון נ' מגורי בת ים (מ (ו) 45), דובר על תובע שהלך על המדרכה ברחוב ונתקל באבן שפה מבטון שהייתה מונחת על המדרכה, נפל ושבר את זרוע יד ימין. נקבע כי מקום בו קיימים ליקוי הנראית לעין ברשות הרבים, יש להטיל חבות על הרשות הציבורית שנמנעה מלתקן את הליקוי, מתוקף אחריותה החוקית לכל נזק המתרחש ברשותה.

בפסק דין דוד ברג נ' עיריית ירושלים (ת"ק 4816/05), הגדיר השופט אברהם טטנבויים את חובות העיירה כלפי האזרח ומאידך את הזהירות שיש לנקוט בכדי שלא כל דכפין ייתי ויתבע את העירייה ויהיה זה פרוץ לכל מי שירצה להוציא את קצפו על רשויות העירייה במקום לבא ולהלין רק על עצמו, בכך שלא עמד הוא בציפייה הנדרשת ממנו ובזהירות שהיה לו לנקוט.

בפסק הדין הנ"ל עמד בית המשפט בשאלה העקרונית ובמרכזה עד כמה אחראית העירייה לנזקי תאונות שנגרמו עקב מכשולים/בורות/ליקויים בכביש? ומתי נאמר שאין העירייה חייבת דבר ומתי נאמר להיפך שכל האחריות מוטלת על הרשות המקומית ועליה בלבד?
כעיקרון, העירייה אחראית היא לתקן ליקויים ומכשולים בכבישים שבתחומה (כהגדרת ביהמ"ש אחריות זו הנקראת "אחריות מושגית"), אשר בנוסף לאחריות הספציפית של הרשות לנזק המסוים בגינו מוגשת התביעה (המכונה בפסיקה "אחריות קונקרטית") – שאז חובת נטל הראיות תחול על רשות העירייה (ראה פס"ד ת"א 117428/00 שטרן נ' עירית רחובות). אין במקרים מעין אלה רשלנות תורמת לדעת כב' השופטת, משום ש"אין לצפות כי עוברי אורח בערים יהלכו כשראשיהם מושפלים ועיניהם בקרקע כדי להימנע מהמהמורות ומכשולים ברחובה של עיר. אין זו דרכם של בני אדם ואף הנתבעת אינה רשאית לצפות כי כך ינהגו תושביה". (ראה עוד בע"א 2004/92 עיריית קרית אונו נ' מנחם שחם (דינים עליון לט עמ' 239).

אך אין זה אומר כי העירייה היא שק אגרוף שכל נהג יכול לתבוע בכל תאונה, אין העירייה "כיס עמוק" שכל דכפין יכבד וייטול ממנה כלשונו של השופט אברהם טננבויים (בפסק דין דוד ברג נ' עיריית ירושלים (ת"ק 4816/05) ואין זה אחראיות אוטומאטית. כי אם העירייה תוכיח שעשתה פעולות "בגדר הסביר" על מנת למנוע את גרימת הנזק, הרי שהאחראיות לא תחלו עליה. כי יש גבול במידת האחראיות שיש להחיל על הרשות, כאשר החובות המוטלות עליה חורגות מ"גדר הסביר" לגדר "מלאך" – הגדרה שהיא מעבר לגבולות הסבירות (שם).

ראה עוד מהפסיקה, בת.א. 556/92 בוסקילה נ' עיריית ירושלים (לא פורסם) ראה בהרחבה ע"א 4344/97 כהן נ' עיריית רמת גן תק-מח 98 (1), 1213 והשיקולם שיש לבחון שעה שבודקים אחריות הרשות בע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש לז (1) 113.

עצות מעשיות:
על מנת לבסס את כתב התביעה, בעקבות הנפילה במקום ציבורי, יש לפעול בצעדים הבאים:
1. לצלם את מקום המפגע, סמוך ככל הניתן למועד אירוע התאונה.
2. במידה וישנם עדים, לאסוף את נתוניהם (שמות, תעודות זהות).
3. לפנות לטיפול רפואי. לשמור את התיעוד הרפואי ואת ההוצאות שהיו בגין התאונה.
4. יש לצרף חוות דעת רפואית, שיקבע את נכותו הרפואית של הנפגע בעקבות התאונה.
5. יש להתייעץ עם עורך דין טוב ומנוסה, מומחה בדיני נזקי גוף, על מנת שיביא לתוצאות מרביות.
6. יש לדעת, כי כל עניין ייבחן לגופו, לפי רמת הנכות שנגרמה, ולפי המסמכים הנ"ל. במקרה ולא ייקבע נכות סופית, אין להוציא מכלל אפשרות קבלת פיצויים עבור הכאב והסבל שנגרם בלבד.

כמו כן, אם הנפגע יוכיח כי אין לו עבר רפואי, מחלות וכד', הרי שזה יקשה על העירייה וחברת הביטוח לטעון כי הנזק נגרם כתוצאה ממחלות העבר ויסייע לנפגע להוכיח את גרסתו.